במרכז התערוכה רחם קולקטיבית של האמנית אדוה דרורי נמצאת פעולה פרפורמטיבית והשתתפותית. במשך שלושה ימים, בבריכה שנמצאת בחצר הפסיפס של המוזיאון, יצרה דרורי שלוש עבודת ליבוד גדולות עשויות צמר כבשים טבעי, בשיתוף הקהילה. עבודות אלה הן ליבו של המיצב החדש שלה. תהליך הליבוד, המשלב מגע אינטנסיבי עם חומר חי, מים וסבון, מייצר אינטראקציה אישית וקהילתית. החיכוך הפיזי עם החומר מזכיר את הצורך במגע ובקשר אנושי, במיוחד בתקופה של קרעים חברתיים ומשברים אישיים. לאחר הליבוד דרורי מכבסת את היריעות והחומר הרך והשברירי מתלכד באמצעות פעולת הכיבוס והופך לחומר חזק, עמיד אך גם נושם וחי. מנקודת המוצא הזו דרורי מייצרת מיצב תלוי-מקום המיועד לחלל התצוגה. היא משלבת במיצב סוגים שונים של טקסטיל וכן אוהלים, פופים וכריות שמכוסים ביריעות לבד, צמר ובד. דרורי הופכת את חלל התצוגה של המוזיאון למעין רחם קולקטיבית, המאפשרת לקהל מרחב שבו ניתן לשהות, להתערסל לבד או לקיים אינטראקציה עם מבקרים אחרים. על רקע המציאות המדממת, המשוסעת והמפורקת של זמננו, דרורי מייצרת סביבה של דיאלוג ואמפתיה, שבה הטראומה והריפוי נמצאים בדיאלוג מתמיד. בפעולה זו היא מחברת בין אמנות, גוף וקהילה. ההתמקדות שלה בעמלנות נשית מסורתית מדגישה את תפקידן המרכזי של נשים בהובלת שינויים חברתיים וקהילתיים, ומחברת בין מסורות עבר לאופני פעולה עכשוויים.