״ככל שהאמנות היא אישית יותר היא אונברסלית יותר״ מאז ומתמיד אמנות היתה אקט אישי בין האמן לבין עצמו כשהוא מבקש לבחון את העולם בו הוא חי ואת מקומו הקונספטואלי/הרגשי ביחס אליו. החיים והיצירה הם סדרה של מעגלים המופיעים בווארייציות שונות ;אחד בתוך השני, אחד סביב השני, כשלעיתים הנרטיבים הנובעים ומגיבים -מאחדים את זמני ההתרחשות על ידי תהליך היצירה הממוקד. התצוגה היא שמחברת את חלקי הפאזל ומציגה אותם מורכבים לפני הקהל. האמנית אדוה דרורי חוקרת ובודקת בשנים האחרונות את הקורולציה שבין מציאות אישית בקבוץ בו גדלה לבין האידאולוגיה הקולקטיבית של הקיבוץ. היא מפרקת את האידיאולוגיה לפרקים בנושאים שונים הבוחנים את האינקובטור הסוציולוגי של ילדותה ושל נעוריה. הפעולה אינה שונה מכל תהליך של אמנ/ית אל מול הנרטיב האישי שלו, אלא שכאן האמן מספר בעצם סיפור של קהילה שלמה שחיה בפרישה אחידה של אידאולוגיה, שותפות ערכית ונורמות המוסכמות על הכל. חשוב להבין שהקיבוץ נתפס כדוגמא לדרך-חיים מרכזית של קולקטיב בחברה הישראלית המתחדשת עם שיבתו של העם היהודי לישראל מולדתו, והוא נוצר על מנת לתת מענה לסוגיות חשובות של זהות,אחריות אישית אל מול אחריות משותפת, בנייה של מדינה חדשה ומציאות פוליטית-מדינית מורכבת. אני מבקש להרחיב את ספקטרום ההתבוננות הזו שלנו ולהזכיר שישנן ׳תופעות׳ נוספות של מיני התיישבות קולקטיבית בהיסטוריה של המדינה. גם הן אופיינו באלמנטים של אחידות או של מכנה משותף בולט ודומיננטי, לדוגמא: מרכזי קליטה,התנחלויות,ערי פיתוח,שכונות בעלות ציביון דתי /חרדי וכדומה. ייתכן שאלו איפיונים שנבעו מכך שהנרטיב ההיסטורי של חזרה לארץ נתפש כחוויה קולקטיבית ולא כחוויה רגילה של מהגרים שמחליטים לעבור ממדינה למדינה רק כאינדבידואל או כמשפחה פרטית. בגלריה של קיבוץ גן-שמואל, דרורי מתכוונת ליצור תערוכה שתוצג כחלק מארועי שנת המאה של הקיבוץ (קיבוץ גן-שמואל מייצג מיעוט מהישובים הקיבוציים שנותרו במסגרת של הקיבוץ המקורי- ללא הפרטה וללא הרחבה קהילתית משמעותית ע”י אנשים ומשפחות מבחוץ). דרורי מבקשת להתבונן, לבדוק ולחקור מגוון נושאים שהיוו את המצע הערכי של הקהילה הקיבוצית. הנושאים יומחשו במיצב רחב היקף שבו היא תיצור אוביקטיים פיסוליים המבוססים על שילוב פרקטיקות של דיסיפלינות אמנותיות ומלאכות מסורתיות,שנכחו כערך אנושי שיתופי גם בחברה הקיבוצית דאז. בכל סופ”ש בתקופת התערוכה, יווצר מיצג שיזמין את הקהל המקומי ליצור אוביקטים המתייחסים לנושא התערוכה כשאלו יתווספו אליו ויהפכו לחלק אינטגרלי שלו. המרחב הקולברטיבי הזה שהוא כלל אינו טריוויאלי בתהליכי יצירה של אמנים פלסטיים, ייצור מרחב שיאפשר העלאת זיכרונות, שיח משתף ותהליך עיבוד שיזכיר מצד אחד, את השיח שמתקיים בין אנשים שעובדים וחיים ביחד בחיי היומיום ומהצד השני את הנקודה ההיסטורית שמתארת את השיתופיות הרבה בה התנהלו הקיבוצים במשך שנים רבות. מה שמסקרן בתערוכה היא המעבדה שהאמנית תיצור כמודל ליצירה שנובעת מהאישי, אך בד בבד מאפשרת לאנשים רבים נוספים,בתהליך היצירה עצמו, השתתפות ועשייה יצירתית ומציעה מרחב ופוטנציאל לשיח ולעיבוד אחרים. הכוונה בשיתוף היא ליצור שיח שאינו מאשים את האחר, שבודאי לא ידע או הבין את ההשלכות של החלטותיו ומעשיו, ולנסות להבין את חשיבות העיבוד הרגשי,הסוציולוגי והקהילתי ככלי להתבוננות בעבר ולא פחות - ככלי לתובנות חדשות לגבי החיים בהווה העכשווי. ואולי כל זה חשוב שבעתיים דווקא בחברה הישראלית של היום; שמעדיפה שיח של ׳בעד ונגד׳, שיח שמדבר בסיסמאות ובהכללות, שיוצר בהכרח פערים וחיזוק דעות קדומות המאפיינים חברות סגורות המעודדות בידול בינן לבין האחרות ופחות חיבור מחבר ומשתף. מרתק שדווקא אמנית שגדלה בחברה הקיבוצית, היא זו שמציעה דגם תקשורת אחר עם זוויות הבנה והתבוננות אחרות לאנשים הרבים שחיים בתוך החברה הזו. דרורי מבינה עד כמה חשוב להתבונן ולא רק מתוך הנקודה החברתית האישית שלהם, אלא מתוך ספקטרום ואופק רחבים יותר של התבוננות על החברה הישראלית בכללותה. תערוכה זו תהווה דוגמא לתהליך בונה עבור קהילות אחרות בעלות מאפיינים אחידים; תדייק אתגרים באמצעות התבוננות מטאפורית של הדימויים האומנותיים ותדגים שכשאמנות, נקודת המוצא שלה היא מחויבות וכשמתארת אמת אישית- היא בעלת פוטנציאל ליצור חוויה אוניברסלית לצופים הבאים מקבוצות ומתת-תרבויות שונות, חוויה של תרומה ורווח אל מול מיצב מייצג שכזה. כתב: עדי יקותיאלי