הזיכרון המדגדג של גלישה במורד הר גרגרי כותנה מיקם את נקודת המוצא למיצב-מיצג של אדוה דרורי. ילדים גולשים בהר, ״נקברים״ בצמריריות החמימה של הגרגרים, שולפים יד או רגל מתוך הערימה, שרויים בהנאה מטריפת חושים. אלא שדרורי מעבירה את התמימות: עיני הילדים מכוסות בסרט שחור, המסמן את כולם כעיוורים. מבט נוסף יגלה שכל אחד מהילדים שרוט במקום כלשהו בגופו: במצב, בזרוע, או בירך ונימה של דם קרוש ניגרת ממקום הפצע. דרורי יצרה תערוכה בלתי ניתנת להפרדה בין הנאה, עיוורון ושריטה, עירוב מטריד ומעורר אי-שקט. ״ערימת הילדים״ במורד ההר מספרת סיפור של ילדות מענגת, אז כזו השרויה בתוך בועה שקופה, ונעדרת כל מבט החוצה. התודעה מתבוננת בעצמה, משוכנת בצדקתה, מאושרת בגורלה. העיוורון אינו מודע, גם לא השריטה. אלה נראים על-ידי הצופה, אך אינם מזוהים על-ידי הילדים העיוורים. למעלה, מעל ההר, יושבת אדוה דרורי ליד מכונת תפירה ותופרת שקיות שקופות, מלאות בכותנה וב״עוברים״ אדומים. הילדים ממשיכים להיוולד ואינם מצליחים לפקוע את קרום השליה. שכן מערכת החינוך הקיבוצית מציעה להם עולם אידיאלי שכולו צדק ואמת, טוהר ושוויון. כשהם מתעוררים לתוך חיים הבוגרים ומזהים, את ה״אחר״, ואת השונה מהם - הגילוי יהיה תמיד מאוחר באופן בלתי נסלח ופער התודעה יהיה כבר בלתי ניתן לאיחוי. מיצג גרעיני כותנה לבנים, צמר טבעי, עץ. מכונת תפירה, שקיות ניילון, סאונד 5 ✕ 4.5 ✕ 4.5 מ׳ בתערוכה ״לינה משותפת, הלנה רובינשטיין, 2005