תערוכת היחיד המוזיאלית הראשונה של אדוה דרורי היא מיצב טוטאלי, המזמין את הצופה לחוויה חושית רב-שכבתית. זיכרון, טראומה וריפוי משתלבים לכלל יצירה, המפגישה בין אינטימיות אישית לבין מרחב קולקטיבי. שם התערוכה מתייחס לעצב, הן במובן צער והן במובן הפיזיולוגי. בספרו נרשם בגוף מדגים הפסיכיאטר והחוקר, בסל ואן דר קולק (van der Kolk), כיצד באמצעות סריקות הדמיה ניתן לזהות את השלכות הטראומה על המערכת העצבית במוח, ומתוך כך לנבא גם את השלכותיה על תהליכי השיקום העצבי והרגשי. הרצפה מכוסה בדשא מלאכותי בצבע ירוק, חומר השב וחוזר בעבודותיה של דרורי כאלמנט הנושא בחובו שניוּת: הוא מאזכר את שדות ילדותה בקיבוץ, במרחב של טבע ושל חיים משותפים, אך בד בבד – זהו חומר סינתטי מעובד, מטאפורה למתח שבין טבעי למלאכותי ובין אותנטיות ואינדיבידואליות לבין מבנה חברתי הכופה אחידות. המבט הנמוך, "מגובה הדשא", מזמין התבוננות מחודשת בזיכרונות ילדות ובמושגים, כגון בית, אינטימיות ופגיעוּת. יש בו קסם ופליאה לצד בקשה לחוויה אמנותית המתאפיינת בקצב שונה ומזמינה את הצופה לשבת על הדשא ולשהות בגלריה. חלל התערוכה זרוע אובייקטים עשויים מצמר ומלבד ובגדי ילדים, שנאספו מקיבוצים ברחבי הארץ ומשאר מקורות. ערסלים שאליהם הוצמדו בגדי ילדים פזורים במרחב, מזמינים את הקהל לשבת, להתערסל ולהתעטף במרקם העדין (תרתי משמע) שיוצרת דרורי. אולם לצד תחושת הרכות העוטפת נוכחת בעבודות גם חוויית כאב וזיכרון. פעולות התפירה, הרקמה והליבוד מסמלות לא רק איחוי, אלא גם חדירה, גזירה וניקוב, ומייצגות תהליכים של פירוק ושל בנייה מחדש, בדומה למלאכת הריפוי, שהיא טראומטית ומשחררת בעת ובעונה אחת. בעבודות רבות משולבים משפטים קצרים, ביניהם "לנשומעבר לכאב", בבחינת הוראות הפעלה של האמנית לצליחת התהליך המתמשך של תיקון העבר והחלמה, בעוד חוויות ילדות מורכבות פולשות כל העת אל תוך המציאות העכשווית. דרורי שואבת השראה מן המושג "הַחְזקה" (holding) שטבע הפסיכואנליטיקאי, דונלד ו' ויניקוט, בהתייחס לתמיכה הפיזית והרגשית שמספקת האֵם לתינוקה. במיצב של דרורי מתגלמת פעולת ההחזקה לא רק במגע החומרים, אלא גם בנוכחות הקולקטיבית: הקהל עצמו הופך לחלק בלתי נפרד מן היצירה, כשהוא מזמין אל תוך המרחב הפרטי שלו מבט ציבורי-חברתי. דרורי בוראת מרחב מסוג חדש, המבקש לחולל "החזקה רגשית" של הצופה בחלל (emotional holding) ולהדגיש את היכולת לתמוך באחר, במיוחד במצבי מצוקה, כאב או חוסר ביטחון. זהו מרחב בטוח לתחושות ראשוניות, הנעות בין עונג לאיום, בין התמסרות לבין חוסר שליטה. המיצב מציע חוויה דינמית. המבקרים נעים הלוך ושוב בין תחושת שייכות לקהילה לבין התמודדות עם חשיפה ועם פגיעוּת. באמצעות שיתוף הקהל בוחנת דרורי כיצד מרחב אינטימי יכול להפוך למרחב שיתופי, וכיצד יכולה אמנות לשמש ככלי לריפוי אישי וקולקטיבי כאחת. מעל לכול יש בעבודותיה של דרורי גם הצעה לשינוי עמוק בתפישת מושגים כגון קהילה ומדינה, הצעה העשויה להדהד לכל מרחב אנושי באשר הוא.