זכינו ללוות את תהליך עבודתה של אדוה דרורי בגלריה בבארי במשך שבוע תמים, שבו התארחה בקיבוץ ועבדה בגלריה בליווי בן זוגה עידו. תהליך ליבוד הלבד על רצפת הגלריה מצטייר בעיני כמקביל לתהליך נפשי של גידול וצמיחה, מהשלב הרך והטהור, האופטימי והילדי ועד שלבי ההתבגרות, ההתחספסות, ההצטלקות, הפציעה, ההתקשחות וההסתגלות לסביבה הקשה. בתחילת התהליך הייתה ההכנה מרובה: ניקוי, פריסת יריעות ניילון ובדים כמצע לעבודה. ואז, בסבלנות אין קץ נפרסו שכבות דקות דקיקות ורכות של צמר כבשים לבן טבעי, שתי וערב, בעוד האמנית יושבת ישיבה מזרחית באמצע הלבן הלבן הזה (מחזה מרהיב!) וטווה את סיביה עד שהגיעו לגובה של כמה סנטימטרים. רק אז נוספו פיסות של צמר צבועות בצבעים שונים, והן שיצרו את הצורה ואת הדימוי על פני המשטח הלבן. על כל אלו נפרסו בדים שקופים דקיקים להגנה, והחלה עבודת הכבישה וההידוק של שכבות הצמר באמצעות מים רבים וסבון משמן זית טבעי. כדי להדק את העבודה היה צורך לדרוך היטב על כל המשטח, ולשם כך קראנו לעזרת חברי בארי. הם נרתמו בספונטניות, בשבת שלמחרת סדר הפסח – מבוגרים, נערים וילדים הפשילו מכנסיים וחלצו נעליים בהפנינג של דריכה בצוותא. אחרי הדריכה הגיע תור הסחיטה במכבש, גלגול להוצאת המים הנותרים וכיבוס במכונת הכביסה הענקית של הקיבוץ, כדי לגרום לסיבים להתכווץ. כיווץ הסיבים והידבקותם זה לזה הוא שלב הכרחי בתהליך. לאחר מכן נפרסה העבודה לייבוש בחוץ בשמש האביבית, והתחילה להיווצר שכבה אחת קשה ומחוספסת, כמעט כמו עור. זהו הלבד. תהליך מרתק, שמתחיל בחומר צמרי רך ועדין ומסתיים בלבד נוקשה שעבר שלבים רבים. אני מתעכבת לרגע על עניין הניקוי – על פי מונחיה של אדוה דרורי, לכלוך וניקוי נובעים תמיד מעולם הנפש. גם בפועל היא מקדישה בעבודתה זמן רב לניקוי ולשטיפה במים רבים, למירוק הגלריה, לניקוי כל משטח ומשטח, ועידו בן זוגה עובד אִתה. העבודה התהליכית מאפיינת את יצירתה של אדוה דרורי מתחילת דרכה ועד היום. יש באמנות שלה נשימה ארוכה. היא עוסקת במחקר ביוגרפי אישי. מרכיב משמעותי בתהליך היצירה שלה הוא אלמנט "הנשימה" אל כל אותם חומרים ביוגרפיים, נשימה לתוך הפצע הנפשי, יצירת זרימה של חיפוש, תהייה והתעוררות. ההתעוררות לפצעים ביוגרפים אישיים ויצירת הקשרים בינם ובין פצעי המקום שבו גדלה, החברה הקיבוצית, ובין פצעי הלאום של מדינת ישראל – כל אלו יחד יוצרים חוויה שלמה יותר של העשייה האמנותית. התערוכה "להיות ראויה – בעבר, בהווה ובעתיד", המוצגת בבארי, סוגרת מעגל של ארבע תערוכות, שלכל אחת מהן הכינה אדוה דרורי עבודת לבד אחת גדולה. בעבודת הלבד הראשונה בסדרה, "ילדה", מהמכון הדיגיטלי בחולון (2011) ובעבודה "ילדה – צבע אדום!" (2013) שהכינה לתערוכה בראשון לציון, נראית ילדה אחת קטנה בשמלה לבנה בחלל גדול ושחור, וצעקה אדומה "נוטפת" מפיה ומאצבעותיה הפרושות לצדדים, כמו בתנוחת צליבה או אונס. בעבודה השלישית בסדרה, "באה המלכה למלך" מהתערוכה בגלריה צדיק (2015), נראית נערה בתנוחת ריקוד, נעה לקראת הצופה בתנועה קלילה, כשכתר צהוב על ראשה. האווירה אופטימית, שמחה. בעבודה החדשה, "להיות ראויה", שהכינה במיוחד לגלריה בבארי (2015), מופיעים לראשונה שניים – זוג, נערה ונער, נסיך ונסיכה – במבנה הפוך זה לזה, כמו בקלפים. הנה סוף סוף חשה הנערה ראויה לחיי זוגיות, משהגיעה להשלמה עם עצמה בסופו של תהליך ארוך ומפרך. היא סוגרת מעגל מילדה לאישה בוגרת, מבדידות לחיי זוגיות. וזוהי גם הפעם הראשונה שאדוה דרורי עובדת על יצירה בשיתוף עם אדם נוסף. עד כה עבדה תמיד לבדה, כך סיפרה. הטקסטים השיריים, אשר רקומים על הבדים התלויים על קירות הגלריה, נכתבו בשנה וחצי האחרונות. אלו הם שירי אהבה שכתבה האמנית לבן זוגה, והם מבטאים מעבר לשלב חדש בחייה וביצירתה. בעבור אדוה, השהִייָה בקיבוץ בארי בזמן העבודה על התערוכה היא חלק משמעותי בתהליך, בהקשר של עברה כבת קיבוץ וחברת קיבוץ לשעבר. היא מגיעה אל השיח שסובב את נושא הקיבוץ ממקום חדש, מחוזקת ובשלה יותר מאי-פעם, עם תובנות חדשות מחייה וממסע הצמיחה וההתפתחות האישי שלה. זוהי תערוכה של פיוס והשלמה עם מכאובי העבר, של קבלת האני השלם שלה בהווה ושל מבט מאיר כלפי העתיד. הילדה הקטנה, השקטה והנעלמת מקבלת מקום מכובד להשמיע בו את קולה, את בדידותה, את מכאוביה ואת שמחתה. ויש הרבה שמחה וחיוך מפויס בחלל. זיוה ילין